<h1>העיטור מאמר עשירי</h1>
<h2>דף מז:</h2>
גרסינן בשבועות בפרק כל הנשבעין אתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו שני מלוין ושני לוין היינו פלוגתייהו וקיימא לן כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כדכתב רבינו אלפס ורבינו האי הכי פסק בסוף ימיו ודלא כרבינו סעדיה. מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות אחד במאה ואחד במאתים יד בעל השטר על התחתונה נוטל מנה ונשבע על השני ופטור. שני מלוין ולוה אחד היינו מתניתין ושניהן נשבעין ונוטלין. הדין פי' רבינו אלפס והכין פירושא דרבנא אבא מארי זצ"ל דשני מלוין ולוה אחד שניהן נשבעין ונוטלין. ורבינו שלמה פירש שני מלוין ולוה אחד היינו מתניתין לרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה קאמר וכי היכי דשני מלוין ושני לווין גבו ואף על גב דשטרא דחד מנייהו פסול הכא נמי בשני מלוין ולוה אחד אף על גב דחד מנייהו פסול פרע להו לתרוייהו וכל חד וחד ממלוין מפיק לשטריה בחזקת כשר ולוה לא מצי מדחי לשני מלוין דהא מתניתין דשני מלוין ולוה אחד נינהו ולא מצי מדחי בעל הבית דהוא לוה לשני מלוין הלכך שניהן גובין כי היכי דגובין שני מלוין ושני לוין. וקשיא לי אמאי לא פריך ממתניתין לרב חסדא דהשתא לוה אחד כשר שני לוין לא כל שכן. ושני לוין ומלוה אחד לא איפשיט. ומסתברא כרב אלפס דאמר דלא אמרינן חולקין אלא היכא דליתיה לממונא בידיה דחד מנייהו אי נמי תפסי תרויהו בהדדי. אבל איתיה בידיה דחד מנייהו המוציא מחבירו עליו הראיה הלכך משתבע שבועת היסת דלית ליה גביה ולא מידי. וכתב נמי הרב אלפס דהני מילי היכא דאתו כלהו לבי דינא בהדי הדדי אבל היכא דאתי מלוה בהדי חד מנייהו גבי מיניה דהיינו כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה עד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת אפילו לרב הונא עדותן בטלה דודאי אחד מהן פסול. לרבינו אפרים אי טעין לוה ואמר לית לך גבאי כלום דסהדי דהאי שטרא שקרי נינהו אשתבע ושקול משתבע ליה. ואי בתר הכי אתי לאשתבועי אשטרא אחרינא אמרינן ליה מה נפשך אי קמאי קושטא קא מסהדי ודאי הני בתראי שקרי נינהו ואפילו בשבועה לית לך. ואי הני סהדי דקושטא נינהו אהדר ליה לקמא מאי דשקלת מניה ולא גבי אלא חד והיינו דקאמר מרן בהדי חד מנייהו גבי מניה אלמא בחד הוא דגבי וקרעינן ליה לאידך ומשתבע שבועת היסת ומיפטר. ואיכא למימר דלאו כל כמיניה לאשבועי בטענה דקא מבטל לשטרא כדקאמרינן בהא דמפיק שטרא אחבריה (שבועות מ"א.). ותו כתב היכא דידעינן דאיכא תרי שטרי בידא דראובן על שני לוין בעדות שתי כתות עדים המכחישות זו את זו כל חד מנייהו מצי מדחי ליה ולא מפקינן ואפילו קרעיה לחד מנייהו מצי אמר ליה ההוא דקרעת דקושטא הוה ודאי ליכא לאוקמה בדאתו כלהו לבי דינא אלא בראיה ומכל מקום לא דמיא לדרב הונא.
